רקע

התוספתן הוא בליטה קטנה במעי, הנמצאת סמוך למקום חיבורם של המעי הדק והמעי הגס.
שמו הרפואי של התוספתן הוא "תוספת תולעית", משום שהוא משתלשל בצורת תולעת בתחתית המעי הגס. הוא אטום בקצה האחד שלו. הקצה האחר שלו פתוח ומתחבר לחלקו הראשון והרחב של המעי הגס – באזור הנקרא צקום. אורכו של התוספתן בין שניים ל-20 ס"מ, עוביו הוא כעובי עיפרון והוא יכול להגיע לעובי זרת של אדם מבוגר.
דפנות התוספתן בנויות משכבות שריר ורירית, כמו המעיים. בנוסף לכך מצויה בהם רקמה לימפתית עשירה, שהיא חלק מהמערכת החיסונית של הגוף.
אין יודעים בברור מהו תפקידו של התוספתן בגוף האדם. יש הטוענים שזהו שריד קדום של מערכת העיכול, שכיום אין בו שימוש. הראיה לכך היא שהסרת התוספתן אינה גורמת לבעיות עיכול או לבעיות רפואיות אחרות כלשהן. אחרים חושבים, בגלל קיומה של הרקמה הלימפתית העשירה, כי התוספתן הוא חלק חשוב במערכת החיסונית של הגוף, ויתכן בהסרתו ממלאים חלקים אחרים של מערכת החיסון את תפקידו.

דלקת התוספתן (אפנדיציט)- דלקת התוספתן נגרמת קרוב לודאי, מחסימה לאורך התוספתן או במוצאו מהמעי הגס. החסימה יכולה להיגרם מהצטברות של צואה קשה מאד, או להתעבות של תאי לימפה במעי כתוצאה מזיהום ויראלי תמים (מצב זה שכיח יותר בילדים).
חסימה זאת גורמת להצטברות של חיידקי מעי בכמות רבה מאד בקצהו האטום של התוספתן ולהתנפחותו. כאשר תהליך זה מתקדם נוצר זיהום החודר את דופן התוספתן וגורם לדלקת גם בציפוי החיצוני של המעי ובסביבתו.
מצב דלקתי זה עשוי לגרות להינקבות של התוספתן (התוספתן לא "מתפוצץ" כפי שנהוג לחשוב) ולפיזור של מוגלה ותוכן מעי מזוהם בחלל הבטן, או ליצירת מורסה (אבצס) סביב התוספתן.
המחלה שכיחה יותר בצעירים, אך עשויה להתרחש בכל גיל מינקות ועד שיבה. בגילאים 20 עד 40 המחלה יותר שכיחה וקל יותר לאבחנה. סיבוכי המחלה שכיחים יותר בתינוקות וקשישים, בהם המחלה מאובחנת מאוחר יותר. אחד מכל 15 בני אדם מפתח במשך חייו דלקת חריפה של התוספתן.
הדלקת מתאפיינת בסיפור מחלה אופייני, אם כי קיימת שונות רבה ובמקרים רבים לא יופיע סיפור המחלה הטיפוסי. במקרים האופייניים התלונה השכיחה היא של הרגשה כללית רעה וכאבי בטן עמומים בעיקר במרכז הבטן.
לטיפול בדלקת יש כמה שיטות:

• בשיטה המסורתית- המנתח מבצע חתך אלכסוני בבטן תחתונה באורך כחמישה עד 10 ס"מ. המנתח מפריד את שכבות דופן הבטן עד לחלל הבטן, מחלץ את התוספתן המודלק, קושר את בסיסו בצמוד למעי הגס הימני ומרחיקו.במקרה של זיהום סביב התוספתן או הנקבות שלו כתוצאה מדלקת קשה עשוי המנתח לבחור לסגור את העור רק כעבור מספר ימים כשהסיכוי לזיהום מופחת.
• בשיטה הלפרוסקופית- שיטה חדשה לכריתת תוספתן המשלבת בין השיטה הישנה, הפולשנית (ניתוח פתוח), ולבין השיטה הזעיר-פולשנית הלפרסקופית. ניתוח פתוח לכריתת תוספתן ידוע מזה מעל 100 שנים. הטכניקה כוללת כניסה לחלל הצפק על ידי חתך בבטן ימנית תחתונה, מציאת התוספתן במישוש, הוצאתו מחלל הבטן על תוך הפצע הניתוחי וכריתתו לאחר מכן. בדרך כלל, ישנו צורך לשטוף את חלל הצפק מהפרשות (בשלבים מתקדמים של הדלקת - מוגלה) ולסגור את הפצע במספר שכבות.השיטה הלפרוסקופית, שפותחה בשנות ה-70 וקיבלה תאוצה בתחילת שנות ה-90 עם פריצת דרך הטכנולוגית, מאפשרת לבצע פעולות בתצפית ישירה במקום מישוש בלבד. שיטה זו כוללת חתך קטן (עד 1 ס"מ) בתוך הטבור, החדרת צינור אשר דרכו מכניסים מצלמת וידאו, שמחוברת למסך טלוויזיה, בחתכים קטנים נוספים מכניסים מכשירים מיוחדים לשם ביצוע הניתוח עצמו. אמצעים אלו מאפשרים לראות וגם לבצע פעולות במקומות מרוחקים מהפצע הניתוחי, על ידי כך ניתן לגלות ממצאים שאינם נראים בשדה הראיה המצומצם יחסית בניתוח פתוח. אחד היתרונות הבולטים שבניתוחים הלפרוסקופיים הוא התוצאה הקוסמטית: במקום חתך גדול, מספר חתכים של 0.5 – 1.0 ס"מ שלאחר סגירה בתפר קוסמטי כמעט בלתי נראים לעין.חשוב לציין, שגם שיטה זאת איננה נטולת חסרונות: ביצוע פעולות בתוך חלל הצפק דורשת מהמנתח מיומנות מיוחדת, שונה מזאת הנדרשת בניתוח פתוח. יש לזכור, שמרבית המידע על האברים הפנימיים תוך ניתוח המנתח מתקבל על ידי מישוש - פעולה בלתי אפשרית בניתוח לפרוסקופי. מאידך, באחרון ניתן לראות פרטי אברי הבטן בהגדלה.
  עד כה נותחו 10 ילדים בגילאים שש עד 13 בהצלחה רבה.
• אנטיביוטיקה- במקרים פחות שכיחים, בדרך כלל במחלה מתקדמת, מוצאים גוש דלקתי שרצוי לטפל בו על ידי צום, אנטיביוטיקה ונוזלים לווריד, מכיוון שניתוח עלול להסתיים בכריתת חלק מהמעי הגס ולעיתים יש צורך בכריתת התוספתן לאחר ההחלמה מהדלקת כדי למנוע הישנות של המחלה.
  
  דלקת של התוספתן כשאינה מטופלת כהלכה עשויה להתפתח למצב מסכן חיים.
  הינקבות התוספתן ופיזור מוגלה ותוכן מעי בחלל הבטן והיווצרות מורסה (אבצס) גדולה המכילה מוגלה ותוכן מעי הם שני סיבוכים קשים העשויים להצריך מספר ניתוחים, כריתת חלקי מעי ואף מוות.